בן שבעים. ואתה מצפה לגוף אנכרוניסטי, "מודל" 1938. יציר כפיו של השלטון המנדטורי שהקים בשנה זו את "חבר המועצות", שמו הראשון של מרכז השלטון המקומי.
אתה מביט בתמונות המייסדים: היו"ר הראשון, יהודה גורודסקי, ראש מועצת רחובות (נשמע מוזר קצת התואר, נכון?), שכיהן מ- 1938 עד 1940. ואחריו שלמה מאירסון, ראש מועצת חדרה, ואחריו אברהם דב לובמן חביב, ראש מועצת ראשל"צ ואברהם קרן, ראש מועצת כפר סבא. כולם כיהנו כראשי מועצות וכיושבי ראש המרכז דאז, ואתה שואל את עצמך: מה יודע עליהם הדור הזה? מה אומרים השמות הללו לתושבי עריהם דהיום?

אז היום, כשאנו חוגגים מלאות 70 שנים למרכז השלטון המקומי, נעשה צדק היסטורי עם הותיקים המייסדים, בני הדור של טרום המדינה. אלה שלבד מהנהגת היישוב היהודי שהיוו את המנהיגות המקומית, זו שניהלה את חיי היומיום של תושביה. שדאגה למים ולחינוך, לתברואה ולמאור, לכבישים ולמדרכות, בעוד הנהגת היישוב היהודי עמלה לסלול את הדרך למדינה יהודית ריבונית, להגן על קיומה ובטחונה ועל חיי תושביה.

ואז "פורצת" מדינת ישראל. 1948, הכרזת העצמאות, מלחמת השחרור מתחילה וכיו"ר המרכז משמש יוסף ספיר, ראש מועצת פתח תקווה. מסורת שתי שנות קדנציה נשמרת בקפידה וב- 1949 מחליפו דוד ברמן, ראש מועצת חדרה עד 1951.

ובהביטך ברשימת יושבי הראש של שנות החמישים והלאה, נשמעים לפתע שמות מוכרים מאד. שמות המשמשים אותנו בחיינו גם כיום. רגע, חיים קוגל? היו"ר של המרכז ב- 1951? זה הרי תיכון בחולון! וזו כיכר גדולה בחולון! וברוך אוסטרובסקי, ראש מועצת רעננה, היו"ר ב- 1953? זה הרי תיכון גדול ומפואר ברעננה, שהוציא דורות של ספורטאים מצטיינים וטייסים. ובן-ציון מיכאלי, המחליפו ב- 1954, ראש מועצת הרצליה. לפחות לתושבי עירו הוא חלק נכבד מההיסטוריה שלה.

ואז מ- 1955 מתחילה ההיסטוריה המוכרת לכל, לומר את דברה. הדמויות ה"מיתולוגיות" הכל כך מוכרות נכנסות לזירה. אבא חושי, ראש עיריית חיפה, גרשון אגרון, ראש עיריית ירושלים, מרדכי סורקיס, ראש עיריית כפר סבא, וכמובן פנחס איילון, ראש עיריית חולון, ששימש כיו"ר 19 שנים רצופות, דמויות שגם הדור היותר צעיר שמע, למד, קרא ומכיר את חלקם בהיסטוריה של הארץ הזו. דמויות מהמישור המקומי שהתנחלו בתודעה הלאומית הכלל ארצית.

והנה אנו באמצע שנות השמונים. זו כבר לא היסטוריה, זו כמעט אקטואליה. דב תבורי, ראש עיריית פתח תקווה נבחר ליו"ר המרכז ב- 1985 ומחליפו מקסים לוי, ראש עיריית לוד. מקסים, שכה ידע ללכת קסם על כל מכיריו, ואשר נלקח מאיתנו בחטף.

ומ-1994, 15 שנות פעילות ועשייה של היו"ר היוצא, עדי אלדר, ראש עיריית כרמיאל, ששמו הפך גם במישור הארצי לשם נרדף לשלטון המקומי בישראל.

והנה הגענו לשנת 2009 ומר שלמה בוחבוט, ראש עיריית מעלות תרשיחא נבחר ברוב גדול לתפקיד. שנת כהונתו הראשונה מתאפיינת במאבקים למען תקציבי הרשויות המקומיות שסופם בהסכם חשוב עם שר האוצר המתקן את קיצוצי התקציב הקשים שהושתו על הרשויות המקומיות.

בן שבעים אמרנו, על המרכז. אנכרוניסטי? שאלנו באירוניה. ומה באמת המרכז כיום? אז כך תתארו אותו לעצמכם: מגדל משרדים מודרני בלב ת"א. סגנון הייטקי של בנייה, ובאחת מקומותיו שוכן הגוף המייצג של 200 הרשויות המקומיות בישראל. מלא פעילות שוקקת ואינטנסיבית. גוף הטרוגני המייצג רשויות גדולות כקטנות, ערביות ויהודיות, עשירות ועניות, פריפריאליות ומרכזיות חרדיות וחילוניות, עצמאיות כלכלית ותלויות תקציב מדינה. פסיפס מגוון, המרכיב למעשה את מדינת ישראל.

עבורן, מרכז השלטון המקומי הוא הגוף המדריך, המאכוון, המייצג, השומר על האינטרסים, החותם על הסכמים, הדוחף לחקיקה מסייעת ומנסה לסכל חקיקה עויינת. הוא המסייע כלכלית באמצעות חברותיו הכלכליות הגדולות: החברה למשק וכלכלה והחברה לאוטומציה. נלחם על תקציבי מפעל הפיס שהממשלה מנסה לשים עליהם יד ועוד ועוד משימות רבות וכבדות.

ומה צופן לנו העתיד? בעיקר מאבקים מול השלטון המרכזי. כי אם בשנים של שפע כלכלי, של עודפי תקבולים אדירים בתקציב המדינה ושל רווחה תקציבית של הממשלה, היא מצאה לנכון להמשיך ולקצץ בתקציבי הרשויות המקומיות, מה יהיה ביום סגריר? כאשר תצטרך הממשלה להדק החגורה?

אבל, למה להיות פסימיים? אנו ב- 2008, זוכרים? אנו בני שבעים, מותר לנו לחגוג יום הולדת!

קטע זה נכתב ע"י מנהל המטה ואיכות הסביבה במש"מ מר גמי ברזילי  בשנת 2008 לרגל חגיגות שנת ה- 70 למרכז השלטון המקומי. במהלך אותה שנה במהלך טכס חגיגי שהתקיים במשכן הכנסת לכבוד הרשויות המקומיות בישראל, הוקרא שיר בשם כותל הדמעות של האזרח הקטן, שנכתב במיוחד לרגל האירוע ע"י המשורר חיים חפר.